החלטה בתיק בע"א 2507-09-11

1. לפניי עתירת המבקש לביטול "דו"ח עירייה" שניתן ביום 29.08.2000.
2. המבקש טוען כי לא ידע על קיום הדו"ח עד ליום 05.11.09 - אז קיבל התראה לבית הוריו, ועל כן העבירה התיישנה. עוד טוען המבקש כי בעקבות ההתראה פנה לעירייה בבקשה לביטול הדו"ח בטענה שלא הוא שעבר את העבירה מושא הדו"ח, ושלא ידע על קיומו, ובחלוף מספר שנים פנתה אליו העירייה שוב בדרישה לתשלום החוב "בתוספות משלה".
3. המשיבה - עיריית חדרה, טוענת מנגד כי יש לדחות הבקשה על הסף, שכן לא צורף לה תצהיר. העירייה טוענת כי מאחר והמבקש לא שילם את הקנס וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת התשלום או להגשת בקשה להישפט, רואים את המבקש כאילו הורשע בעבירה המיוחסת לו ונגזר עליו הסכום הנקוב בהודעת הקנס. על כן, מאחר והבקשה היא למעשה, בקשה לביטול פסק דין חלוט, המבקשת טוענת כי על פי הדין יש להעלות את כל הנימוקים המצדיקים ביטולו, דהיינו עובדות המעלות ולו ספק באשמתו, ולצרף תצהיר התומך בטענות אלה, ולא - מוסמך בית המשפט לדחות הבקשה אף בלא הזמנת הצדדים לדיון. עוד טוענת העירייה כי המבקש לא צירף בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, הגם שהזמן להגשתה חלף, ומדובר במועד הקבוע בחיקוק. בנוסף, לטענת המשיבה כיוון שהמבוקש אינו ביטול הרשעה בפלילים, הגם שזוהי הבקשה שעל המבקש להגיש, הרי אין להיזקק לבקשה במתכונתה הנוכחית. המבקשת טוענת כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר וללא הסבר, שכן מאז נדחתה בקשתו לביטול הדו"ח חלפו שנים, ורק לאחר שנקטה העירייה הליכי גבייה, הביא המבקש בקשתו בפני בית המשפט, וגם מסיבה זו דינה להידחות. העירייה טועענת כי קיים הבדל בין התיישנות העבירה להתיישנות העונש, ומשלא הפריד המבקש ביניהם, דין בקשתו להידחות, שכן בהתיישנות העונש מוסמך לדון בית משפט אזרחי בלבד. גם לגופו של עניין טוענת העירייה כי לאור העובדה ששלחה את הודעת הקנס בדואר רשום אל המבקש על פי כתובתו הרשומה במשרד הפנים, רואים זאת כאילו נמסרה למבקש כדין, והוא מנוע מלטעון כי לא ידע אודות הקנס (העירייה צירפה אישורי משלוח).

דיון והכרעה

4. ראשית אציין כי מתגובת העירייה אני למד כי המדובר בשני דו"חות חניה, האחד - לו טוען המבקש, והשני מיום 17.01.02.
5. לגופו של עניין, אכן צודקת העירייה בטענתה, לפיה רואים את המבקש כאילו הורשע בדינו. עבירת החנייה (הגם שלא המבקש ולא העירייה הביאו בפניי העתקו של הדו"ח ממנו אוכל ללמוד באיזו עבירה הואשם המבקש) הינה, לכאורה,  עבירת ברירת משפט לפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) . משמעות הדבר היא שאי תשלום הקנס מוביל לגבייתו, אלא אם נקט הנאשם בדרכים הקבועות בחוק לבטלו (ראו: י' קדמי "על סדר הדין בפלילים" (חלק שני, כרך ב', תשס"ט) בעמ' 2113 (להלן: קדמי)). על כן משנמסרה למבקש הודעת תשלום הקנס, עליו לשלמו או לפעול באחת מן הדרכים הבאות לביטולו: הגשת בקשה לביטול לתובע המשטרתי תוך 30 יום או מתן הודעה - תוך 90 יום כי ברצונו להישפט, אולם מי שהגיש בקשת ביטול וזו נדחתה -יוכל להודיע על רצונו להישפט תוך 30 יום מיום קבלת החלטת התובע (סעיף 229 לחסד"פ). אם לא פעל מקבל הודעת התשלום על פי אחת הדרכים דלעיל וחלף המועד, רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס (שם, סעיף 229(ח2)), אולם בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור (שם, סעיף 230). סעיף 130(ח) לחסד"פ מתווה את השיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו לבטל את גזר דינו של אדם, שלא בפניו - והם: אם נוכח בית המשפט שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. הפסיקה קבעה מה אמורה להכיל בקשה לביטול גזר הדין, ולפיה נדרש האדם לכלול  במסגרת בקשתו:

"על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש".

            עוד נקבע במסגרת אותה הלכה כי:

"בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין. בית המשפט מוסמך גם לבקש את תגובת המדינה לבקשה, אם ראה צורך בכך, ובנסיבות מתאימות וחריגות אף יזמן את הצדדים לדיון בבקשה אם יראה לנכון" ( ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (טרם פורסם, ניתן 06.01.09)

6. יוצא אם כן, כי עומדות למבקש שתי חלופות. האחת - לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את על אף שחלף המועד - יש לקבל את הודעתו על רצונו להישפט. השניה - לשכנע את בית המשפט כי ראוי בנסיבות העניין לבטל את "גזר הדין". על פי החלופה הראשונה על המבקש לשכנע את בית המשפט "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" (סעיף 229(ה) יחד עם סעיף 230 לחסד"פ). ואילו על פי החלופה השניה, שומה היה על המבקש לתמוך בקשתו בתצהיר ולפרט בה מהן הסיבות לכך שהמבקש לא נקט באחת הדרכים דלעיל לביטול הדו"ח במועד, וכן את הסיבות בגינן יש לבטל את גזר הדין - לשיטתו. בענייננו, לא תמך המבקש בקשתו בתצהיר, ורק מטעם זה ראוי היה לדחות בקשתו.
7. אולם גם אם אדון בבקשה לגופו של עניין, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. בהתאם לחלופה הראשונה טען המבקש כי סיבת מחדלו היא העובדה שלא קיבל את ההודעות עד לשנת 2009. אולם בכך אין להושיע את המבקש, שכן לאחר מכן פעל המבקש לביטול הדו"ח ואף הגיש בקשה לביטולו - בקשה שנדחתה ביום 05.11.09 במכתב מאת היועצת המשפטית של חברת "שוחר" האחראית על הגביה, ולאחר מכן במכתב מאת התובעת העירונית מיום 14.01.10. מיני אז ועד הגשת התביעה חלפו להן כשנה ותשעה חודשים, והמבקש לא הביא כל ראיה לכך שהיתה לו מניעה מלהודיע על רצונו להישפט - 30 יום מיום קבלת החלטת התובעת העירונית. על כן, הודעת המבקש על רצונו להישפט באיחור - נדחית בזאת.
8. בהתאם לחלופה השניה, המבקש העלה סיבה אחת למחדלו, ושתי סיבות בגינן יש לבטל את גזר הדין. באשר למחדלו טען המבקש כי לא קיבל כל הודעה אודות דו"ח החניה עד לשנת 2009, ובאשר לסיבות בגינן יש לבטל את הדו"ח טען המבקש להתיישנות ושלא הוא שביצע את העבירה. כאמור, המבקש לא צירף תצהיר לבקשתו, אולם החלטתי לדון בטענותיו, ומסקנתי היא, כאמור שאין בכך כדי להושיע את המבקש.
9. באשר לטענה אודות אי קבלת הודעה עד לשנת 2009, טענה העירייה כי שלחה את הודעת התשלום למבקש באמצעות דואר רשום. כראייה לכך צירפה המשיבה רשימת דברי דואר רשומים שנמסרו למשלוח. מן הרשומות עולה כי דבר הדואר הראשון נשלח למבקש ביום 29.05.01, והשני ביום 19.02.03 - שניהם לרחוב 3017 דירה 8 בנצרת (כנראה מדובר באישור אחד עבור כל אחד מן הדו"חות).  המשיבה טוענת כי יש לראות ברשומות אלה כראיה עצמאית ונפרדת, זאת מעבר לחזקת המסירה לפי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד-1974 לפיה:

"רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

כבר עתה אומר כי איני יכול לראות ברשומות שהגישה העירייה כראייה עצמאית לקבלת המבקש את הודעת תשלום הקנס, שכן "הפלט הפנימי אין בו די כדי להסיר את הספק בדבר משלוח ההודעה בדואר רשום" (ראו: עפ 030201/06 עו"ד שפריר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן 08.08.06), וכן קדמי, עמ' 2123). על כן, לכאורה לא ניתן לקבוע כי המבקש קיבל הדו"ח לידיו במועדים הנקובים, אולם אין ספק כי המבקש קיבל ההודעה לתשלום קנס ביום 05.11.09 על פי הודאתו - ומאחר שלא עתר בבקשה שלפניי 30 יום לאחר שהומצאה לו החלטת התובעת העירונית, מבלי שנתן לכך כל הסבר, ומבלי שצורפה בקשת להארכת מועד הרי הדבר מהווה סיבה לדחיית בקשתו.

10. באשר להתיישנות הדו"ח - בתי המשפט הבחינו בין התיישנות העבירה לבין התיישנות העונש. כאשר נקבע כי מקום שהסעד המבוקש הוא הכרזה על התיישנות העונש, ובענייננו לאחר שכבר החלו הליכי הגבייה, המדובר בהכרזה על התיישנות העונש, שכן קנס שלא שולם במועדו - הן זה המוטל על-פי הודעת קנס והן זה המוטל בעקבות הרשעה בבית-משפט - נגבה על-פי פקודת המסים (גביה),  הינו סעד המצוי בסמכותו של בית משפט אזרחי (ראו ההלכה והנימוקים לה: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ''ד נג(5) 715, 720).
11. באשר לטענה לפיה לא המבקש הוא שעבר את העבירה, המבקש לא הביא אף ראשית ראייה לטענתו זו, וכאמור, לא צירף כל תצהיר התומך בטענה, משכך - אין לי אלא לדחותה.
12. סוף דבר, הבקשה נדחית.
13. המזכירות תסגור את התיק.